.ה In the Right Time

ואם חוזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו שנאמר והומכו ככל יקפצון כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל

I am somewhat puzzled as to the exact meaning of נאסף בזמנו. Does it mean they will die in their proper time? If so, that is slightly troubling per the well-known רש"י in next week's  פרשה (כ"ה:כ"ט) which states that אברהם passed 5 years before his time so as not to see his grandchild stray from the path. Regarding יעקב as well, we are told that years were taken off his life. What, then, is the meaning?

:ד How did he know?

והאיכא בן עזאי דלא נסיב איבעית אימא נסיב ופירש הוה ואיבעית אימא מרביה שמיע ליה ואיבעית אימא סוד ה' ליראיו

תוספות ד. ד"ה בן עזאי אומר. האי דמקדים בן עזאי לרבי עקיבא אע"ג דרבי עקיבא היה רבו כדאמר בפרק הרואה

The first difficulty here is that, as תוספות clearly states, בן עזאי's rebbe was in fact רבי עקיבא. But רבי עקיבא was one of the other תנאים who weighed in on this matter. So how could their opinions differ? One must be forced to say that בן עזאי had yet another רב from whom he received this tradition.

The last answer is also puzzling. It must be that the סוד ה' ליראיו in this case is what the שיעור would have been had בן עזאי married. It could not be a transmission that this is the true measure for if so, what does that mean for all the other opinions?

שוב מצאתי that the Artscroll makes both these points.

:מח One Night

או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללין

ונכנסה עמו. עם בעלה ללון כשאר לינה בדרך בעלמא ולא לשם נשואין:

Throughout the daf, the gemara always uses the term ללין and רש"י consistently uses ללון instead. This is somewhat puzzling considering רש"י's own comment to בראשית כ"ד:כ"ג in which he states that ללין connotes one night's stay whereas ללון implies many nights. In the cases with which our gemara is dealing, it seems to be pretty clear we are talking about just one night. Why would רש"י change the text?

 

:ח Opening one's mouth to Satan?

א"ל קום אימא מלתא כנגד אבלים פתח ואמר אחינו המיוגעים המדוכאין באבל הזה תנו לבבכם לחקור את זאת זאת היא עומדת לעד נתיב הוא מששת ימי בראשית רבים שתו רבים ישתו כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים אחינו בעל נחמות ינחם אתכם ברוך מנחם אבלים אמר אביי רבים שתו לימא רבים ישתו לא לימא משתה ראשונים לימא משתה אחרונים לא לימא דאר"ש בן לקיש וכן תנא משמיה דר' יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן

As evidenced in a number of other instances (:ברכות י"ט., ס) , it was not uncommon for אביי to object to תפילות which, by his assessment, improperly foreshadowed a coming calamity. However, this example is decidedly different.

First, in our case, אביי is objecting to the mentioning of "drinking" from the cup of death both as fact of the past and an inevitability of the future. As the way of the world goes, death is indeed an undeniable reality (as opposed to, for example, a demonic force in a bathhouse.) It is difficult to understand what one might be bringing upon himself with these statements that is not already part of the reality of human existence.

What is more puzzling, however, is that אביי's objections are based upon the teaching which comes from one of two sources, one of which is ריש לקיש who was standing right there when his מתורגמן delivered these words! If he himself did not appear to object to these phrases based on his own teaching, why would אביי see the need to be more vigilant?

.י"ב Delayed Response?

שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה... אמר להם מפני שהשתחוו לצלם

רש"י ד"ה שהשתחוו לצלם. בימי נבוכדנצר:

As I have previously written in a פורים shtikle, there are two difficulties with this, both of which stem fro the simple historical fact that Nevuchadnezzar's reign was many decades before the story of Purim. As we know from the previous דף, Nevuchadnezzar reigned approximately 26 years after the חורבן. If they deserved to be destroyed, why did it take so long for this punishment to (almost) be meted out? Furthermore, this generation was not the one that sinned in the days of Nevuchadnezzar. Why does the גמרא list this as the reason why the Jews of that generation deserved to be destroyed?

I do not have a definite, clear approach to this but perhaps part of the answer may lie in the ensuing exchange:

אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים

While רש"י explains they were asking why they merited the miracle and being saved from the evil decree, perhaps they were also asking why the punishment was so delayed. Perhaps the Jews in the time of Nevuchadnezzar were excused due to the extreme duress and circumstances of their transgressions. As the story of the מגילה begins, the Jews were certainly enjoying more relaxed treatment and perhaps they were not showing an adequate desire to abandon the practices of the previous generation.

:ט"ז Forgot Again

ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל, חזייה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציבת? אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין. אמר ליה: סמוך אדידי. לשנה חזייה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציבת? אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין. אמר ליה: פושע את. לכולי עלמא שרי, לדידך אסיר.

רש"י ד"ה לשנה - לשנה אחרת וראש השנה היה שאין יכול להניח ולהתנות:

A question and an observation:

• Why must רש"י state it was ראש השנה? Couldn't it have been any יום טוב and already Friday? The תנאי trick only works on Thursday.
• Perhaps what can be gleaned from this comment of רש"י is that if it were a case where he could make the תנאי, that would actually be preferable, in general, to relying on the רב. This would have halachic implications.

.יב The Big City Synagogue

הא דכרכים והא דכפרים ודכרכים אין מטמא בנגעים והתניא אחוזתכם אחוזתכם מטמאה בנגעים ואין ירושלים מטמאה בנגעים אמר ר' יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים ואע"ג דכרכים נינהו אימא אמר רבי יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד

I'm having difficulty understanding how the גמרא actually answers the question here. The subject here is the גמרא's suggestion that the rural shuls may be subject to נגעים whereas urban shuls may not. So we directly question the assertion regarding urban shuls. The implication of the ברייתא is that any edifice at least outside of ירושלים may be subject to נגעים. So in the end, we understand רבי יהודה to mean that any מקום מקודש would be exempt. But then doesn't that exempt all shuls? How does this solve our problem. Yes, we have found an exemption for the urban shuls but we have not found a source to differentiate between urban and rural shuls whatsoever. Now, in truth, the גמרא eventually discards this approach for a similar reason later on. But couldn't they have done so already at this point?

:ח A Sprinkling Every Day... Almost

כהן גדול ביום הכפורים דלא בדידן תליא מילתא אלא בקביעא דירחא תליא מילתא בתלתא בתשרי בעי לאפרושי וכל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה

רש"י ד"ה וכל אימת דמתרמי מפרשינן ליה. ואע"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאתו בטלה שני ימים:

Indeed, as רש"י asserts, it is possible that we might miss two days of sprinkling. But is that really the maximum? Suppose יום כפור falls out on a Thursday. Therefore, Day 1 of separation is Thursday. Day 3 will be skipped because it is שבת (as will Day 4.) But now, when we reach Day 7, what is the purpose of sprinkling? Since we did not sprinkle on Day 3, sprinkling on Day 7 accomplishes nothing. Accordingly, if Days 1 or 2 were to fall out on שבת there would be no use in sprinkling on Day 5 or 6, respectively. So there would be three days on which we don't sprinkle. That being said, if Day 1 was Thursday and he somehow did manage to become טמא for real before being separated, we would have a serious issue since we would not be able to do both sprinklings before יום כפור.

:ח Sprinkling on Day 3

שלישי שמא שלישי

רש"י ד"ה בשלמא. ... וכן שלישי שמא שעה אחת קודם פרישתו נטמא:

We are entertaining the possibility that he became טמא on Day 1. This contradicts what we saw on .ו

רב שימי מנהרדעא אמר אפי' תימא בועל נדה כנדה דמפרשינן ליה שעה אחת סמוך לשקיעת החמה

If he is separated before sunset on Day 0, how is it possible for him to become טמא on Day 1?
Now, in the end we reject רב שימי's suggestion so certainly it comes out that practically we need not separate the כהן גדול before the onset of Day 1. So this isn't a serious difficulty. However, that being the case, could the גמרא not have brought this as a proof against רב שימי?

:ט”ז Three boxes

ר"ח (בן גמליאל) אמר שלש תיבות עשאו שתים של זהב ואחת של עץ נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב

See this old shtikle of mine on פרשת תרומה regarding רש”י’s version of this גמרא.

:ח A Pythagorean Question

אמר רב כהנא הואיל ושמעתתא דכהני היא אימא בה מילתא הא דאמרת מניח הקורה באלכסון לא אמרן אלא שאין באלכסונו יותר מעשר אבל יש באלכסונו יותר מעשר דברי הכל אינו מניח אלא כנגד הקצר

רש"י ד"ה שאין באלכסונו יותר מעשר. שהמבוי קצר לרחבו הרבה ואין ברוחבו ובארבע אמות הנמשכין להצטרף יותר מעשר

This line in the גמרא seemed fairly simple to me. However, I found the way רש"י explained it to be somewhat troublesome. If I'm understanding correctly, he is suggesting that the מבוי would need to be extremely narrow in order for the אלכסון to be less than 10 אמות. But the simple Pythagorean calculation suggests otherwise. By the Pythagorean Theorem, as illustrated below, a 10 אמה diagonal is achieved only with an approximately 9.2 אמה width, given the extra 4 אמות of wall. A מבוי anyways has to be less than 10 אמות wide. So what exactly does Rashi mean?

.ב No other משכן?

בשלמא מקדש דאיקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם

וכשנאמר מקרא זה כבר הוקם המשכן שהרי בתורת כהנים נכתב וכל אותו הספר באהל מועד נאמר כדכתיב (ויקרא א) וידבר ה' אליו מאהל מועד ועל איזה משכן היה מבטיחן עוד אם לא על המקדש

I found this assertion in רש"י somewhat troubling. Indeed, the משכן had already been built. But this was not the only משכן. On a number of occasions, the משכן was destroyed and subsequently rebuilt. Could it not be that the פסוק is saying that if we do 'ה's will, he will rebuild the משכן after it has been destroyed?

.ס”ג You’re the Man!

דרש בר קפרא זלת קבוץ קנה מינה באתר דלית גבר תמן הוי גבר אמר אביי ש"מ באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר

The מפרשים have already drawn comparisons between this passage from בר קפרא and the well-known משנה in אבות ב:ו:

במקום שאין אנשים השתדל להיות איש

The מהרש”א addresses how בר קפרא lesson is no superfluous in light of the משנה. Without actually answering any questions, I wish to simply draw attention to an interesting discrepancy between the two. The משנה is in fact often misquoted with the short form במקום שאין איש. The משנה actually uses the plural – אנשים. In a place where there are no men, you should strive to be a man. Here, however, בר קפרא only instructs הוי גבר where there is not a single man. I’m not quite sure what to make of this distinction.

:נ”ה Descendants of יוסף

ולימא הכי אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא שנאמר בן פורת יוסף בן פורת עלי עין וגו' אל תקרי עלי עין אלא עולי עין ר' יוסי בר' חנינא אמר מהכא וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם

This גמרא has already popped up earlier on דף כ. (Make sure to see the related shtikle there.) In that גמרא, it was ר’ יוחנן speaking as to why עין הרע did not apply to him. At the time, I simply understood that he somehow knew he descended from יוסף. But in this גמרא, we are giving general counsel to anyone wishing to be saved from עין הרע. So I’m not understanding how any Jew can lay claim to being from the progeny of יוסף.

:מ"ג Jasmine, and other fragrances

אמר רב גידל אמר רב האי סמלק מברכין עלויה בורא עצי בשמים

רש"י ד"ה סמלק. יסמי"ן קורין לו בלשון ישמעאל והוא מין עשב

אמר רב ששת הני סיגלי מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים

 It is difficult to reconcile the רש"י here with what רש"י writes על התורה in פרשת ויצא on the word דודאים:

ל:י"ד ד"ה דודאים: סיגלי, עשב הוא ובלשון ישמעאל יסמי"ן

So if in the חומש we find that סיגלי is Jasmine, how come in the גמרא we find that סמלק is Jasmine and סיגלי is something else?

שערי אהרן on פרשת ויצא mentions this question as well without an answer. רמב"ן apparently has a separate issue with רש"י in that the :גמרא שבת נ discusses יסמין. So we see that it is something in the גמרא's lexicon. So why would a different word in the גמרא be a reference to יסמין?

:ל”ה Avoiding מעשר

ואמר רבה בר בר חנה אר"י (ר’ יוחנן) משום ר"י בר' אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר דא"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנא' בערתי הקדש מן הבית ור' יוחנן אמר אפי' חצר קובעת שנא' ואכלו בשעריך ושבעו

Something doesn’t quite add up here. ר’ יוחנן holds that the חצר is already קובע for מעשר. So according to him, this “trick” of the דורות האחרונים wouldn’t even work. That’s all fine. But isn’t this the same ר’ יוחנן quoting רבי יהודה בר’ אלעאי contrasting the two in the first place? Why would he quote this position if it does not concur with his own halachic position?

UPDATE: The note in the Artscroll mentions this point and points out that when this piece appears in other locations, the words "דרך חצרות" are not included, which would solve the problem. However, the צל"ח apparently keeps the גרסא as is and has an explanation but I have not seen that yet.

.ל”ה What happened to מזונות?

ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ

רש"י: כיצד מברכין וכו' חוץ מן היין. שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו וכן הפת

As רש”י explains, the משנה lists the exception where the ברכה is changed due to a certain level of importance. Indeed wheat is elevated to המוציא when in the form of bread. But it can also be elevated to a בורא מיני מזונות when in a processed form. Why is there no mention of that in the משנה as here would seem to be the proper place for it. Upon further inspection, it doesn’t seem בורא מיני מזונות is mentioned anywhere in the משנה at all! Why would that be? Was it only instituted by the אמוראים? Did know practical food applications exist for it prior to that?

.ט”ו Reverse Logic

תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע דיעבד אין לכתחלה לא אמר רב חסדא ר' יוסי היא

It is intriguing to me that the logic employed throughout this דף seems to be directly contrary to that which used at the beginning of the פרק. When רבי declares that שמע must be read as it is written, in לשון הקודש, based on the word והיו, (and the רבנן hold to the contrary based on the word שמע) the assumption made by the גמרא is that if this is רבי’s opinion here because of the specific wording of the פסוק, that must mean that he holds exactly the opposite in all other instances.

In our גמרא we also find that ר’ יוסי bases his opinion on the word שמע which would seem to imply that it is exclusive to the realm of קריאת שמע. Nevertheless, the גמרא then proceeds to assume this opinion, that one requires to hear what they are saying is common to ר’ יוסי in all other realms. This seems to be the exact opposite logical flow is that on דף י”ג.

(תוספות ask a number of similar questions on the flow of the גמרא but I don’t think they are formulated in quite the same manner.)

.י"ג Only during the day?

היה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד

The גמרא will indeed discuss other distinctions between והיה and ויאמר but the one listed in the משנה seems to be based on an overly superficial assessment of ויאמר. Indeed, the מצוה of ציצת is only during the day and that does appear to dominate this section. However, on the very previous עמוד we stated the following:

פרשת ציצית מפני מה קבעוה א"ר יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים מצות ציצית יציאת מצרים עול מצות ודעת מינים הרהור עבירה והרהור ע"ז

There is so much more to that פרשה. And והיה contains the מצוה of תפילין which is also only applicable during the day. So in this matter, they seem equal to me.

.י"ג Why not answer אמן?

אלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע

The (שולחן ערוך (או"ח נ"ט:ד states that one should not answer אמן to the ברכה right before שמע. This is based on a number of ראשונים as indicated in באר הגולה. The משנה ברורה explains that it is treated like a ברכת המצוה. It is therefore the practice of many to say the ברכה with the חזן in order to avoid requiring an אמן. This הלכה has bothered me for quite some time based on our משנה. The משנה lists all of the points which are considered בין הפרקים. There is nothing to indicate that there should be any difference between any of them. They seem to be perfectly equivalent. Why, then, would one be treated more seriously than the other? All the rules of permissible interruptions should apply after הבוחר בעמו ישראל באהבה just as they do after יוצר המאורות. What is the basis for this distinction?