:ל”ג Gold and Silver

ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד המתין לו עד דסיים כי סיים א"ל סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך למה לי כולי האי אנן הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוינן יכולין למימר להו ואת אמרת כולי האי ואזלת משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא

I think the conventional way to understand this גמרא is that by listing additional praises of השם, we are actually doing a disservice since we could not possibly complete the list of praises. However, I have a slightly different approach, based on a nuance in the parable that is given at the end. The king has thousands upon thousands of gold coins and yet he is praised for his silver. Now, it was never mentioned that he had any silver at all. (Yes, I know, most kings would probably have a significant collection of silver as well.) So the problem is not that the praise simply falls short. Rather, the praise is completely off the mark and doesn’t even touch on the king’s actual possessions. The נמשל, then, is as follows. While לשון הקודש is a rich and vast language, we mortals simply do not possess the vocabulary to properly praise השם. Only those words which we find משה רבינו using are at least sufficient to be used in this context.

[I understand that the phrase סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך is problematic with this approach. Also, we do find other supplications, such as אדיר הוא, where we use these words to praise השם.]